המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.